באחד מן הימים, צפיתי בערוץ 10 בתוכניתו של אמנון לוי אודות הילד בן השלוש וחצי שמדבר אנגלית שוטפת במבטא בריטי כבד. הילד מתקשה לדבר ערבית והוריו אינם מבינים אותו.
אמנון מנסה לבדוק את הסיבה לדבר ונראה שיוצא מתוך הנחה שחייבים לבדוק זאת בכלים הוא מאמין. כידוע, הדרוזים מאמינים בגלגולי נשמות ותשובתם למקרה הינו אחד, ספור גלגולי.
מאחר ואין תשובות חד משמעיות, הוא ניסה לבחון זאת בדרך מדעית. אנשים שמלכתחילה היו סקפטיים ולא יכלו לתת מענה. לאורך כל התכנית חשתי שלא נשאלו השאלות הנכונות.
לא ניסו להבין באמת מה מרגיש הילד הזה. איך הוא מסביר מה קורה לו. האב בסוף התכנית היה אמיתי ביותר שאמר שהילד זקוק לעזרה, ואף הם וזו הסיבה האמיתית לחשיפת הילד לתקשורת. הילד אינו גימיק. הם במצוקה, אינם יודעים איך לגדל ילד שכזה, ומה זה אומר לגביהם. מי הם היו בשבילו, למה בחר דווקא בהם כהורים (שכן הילד בוחר את הוריו).
ואכן
הנשמה באה לעולם לחוות את חייה בהווה ולא להחיות את העבר. לכן, צריך לבדוק עם הילד, מי הוא באמת, למה ירד לעולם כך. מה התיקון שלו? יש לזכור שהדרוזים מאמינים בגלגול נשמות, והספורים אצלם מרחיקי לכת אודות ילדים שזוכרים בוודאות את עברם, ויכולים לשחזר במדויק את חייהם.
נכון, הסיטואציה הזו הינה שונה בתכלית, אין כאן ילד שמספר עבר, זהו ילד שנשאר בעבר. וזו הבעיה.
יש לבחון למה הוא הגיע כך?
איך ניתן לעזור לו כדי לשחרר ממנו את העבר? איך לחיות חיים מיטביים בהווה. רק כאשר נבין למה ירד לעולם באופן כזה נוכל לעזור לו להשתחרר מזיכרונות העבר ולא לחיות אותם.
ייתכן שהוא מת בגיל צעיר והזיכרון הזה נחרת בנשמתו, אולי הגיע למשהו מהאזור שיש לו קשר של אהבה או תיקון.
איך נדע זאת?
צריך לטפל בילד לערוך לו שחזור גלגולים ולבדוק מה הוא אומר.
האם יש אפשרות לערוך מסע כזה לילדים?
ודאי, טיפלתי בילדים אמנם לא בגילאים צעירים שכאלה, והספורים מרתקים.
בספרי "אחור וקדם צרתני" יש סיפורי מקרה רבים אודות ילדים שזכרו את עברם או התנהלו בצורה מסוימת לאור זכרונות העבר. אולם לא נתקלתי בילד שמדבר בשפה אחרת ללא הסבר. איך נסביר זאת? ימים יגידו. עבודה עם הילד, תשאול נכון ונבון, ברגישות ,והוא עוד יספר לנו מהיכן הגיע, ולמה נתקע בעבר ולאיזה צורך תיקוני היגיע לעולם באופן זה.
זיכרונות ילגוליים של ילדים – מתוך הספר "אחור וקדם צרתני"
ילדים רבים זוכרים את גלגוליהם הקודמים. כשאחותי היתה בת 3, היא עמדה מול המראה וסיפרה על הילדים שהיא צריכה להאכיל ולהלביש ועל־כך שאין לה כסף לקנות להם אוכל. הסיפור נשמע מוזר ביותר, אולם היום אני יודעת בוודאות שלא עמדה שם מול המראה ילדה בת 3, אלא אמא מודאגת מגלגול אחר. ילדים רבים מסתכלים במראה ומשוחחים עם דמותם המשתקפת; נראה שהם רואים דרכה דמות אחרת מן העבר הגלגולי שלהם, ואִתה הם משוחחים.
אם נאזין ברוב קשב לילדינו הקטנים בלי "מסכות הידיעה" שלנו, נוכל לשמוע סיפורים מזכרונם הקדום. מכיון שאינני עורכת שחזורי גלגולים לילדים, לא אוכל להביא דוגמאות משחזורים בנושא זה. אולם, ישנם זכרונות ספונטניים של ילדים שכולנו נתקלים בהם: כאשר הילד אומר "כשהייתי גדול" וכל המבוגרים צוחקים בלגלוג – "מתי היית גדול?", או "היינו פה פעם, נכון?", "כשהייתי אמא" וכן הלאה.
אני ילדה, אני סבא
יום אחד נעמדה מיכל בת ה־3, בִּתה של חברתי, ליד תמונת סבה הממוסגרת וקראה בשמחה: "הנה אני!". מיד הביטה סביב במבוכה וניכר עליה שאינה מבינה מדוע אמרה משפט זה.
מיכל נולדה 3 שנים לאחר מות הסב, בדיוק ביום הפטירה שלו. יום הולדתה חל, איפוא, מדי שנה ביום פטירתו. כאשר היתה בת שלוש וחצי, ישבה ליד סבתה שראתה תָכנית טלוויזיה על הריביירה הצרפתית ואמרה לה: "סבתא! נכון שהיינו כאן יחד?!". סבתהּ הסתכלה עליה בפליאה. אכן, לפני מותו של בעלה, הם בקרו יחד במקום זה בדיוק.
בחורף של אותה שנה, בכל פעם שאמה השכיבה אותה לישון וגרבה לה גרביים ("כדי שלא יהיה לך קר כשנופלת לך השמיכה בלילה…"), התנגדה ואמרה: "אבל אמא, אין ישנים בגרביים"…האֵם שאלה אותה, מי אמר לה כך, והיא ענתה בנחישות: "סבתא!".
כששאלה את הסבתא, התברר שמעולם לא דיברה על־כך עם מיכל, אולם היא עצמה נהגה תמיד להסיר מרגלֵי ילדיה את הגרביים בטרם עלו על יצועם…
וכבר ספרתי אודות ביתי וזיכרונותיה מהשואה (ראו פוסט לקראת יום השואה).
יהודית
לצפיה בתוכנית לחצו
https://www.10.tv/panim/164458