ערב יום השואה אני מתגלגלת 20 שנה לאחור ונזכרת באחת מהחוויות שהשאירה אותי פעורת פה
רגע לפני שאני משתפת אתכם דעו לכם שלילדים יש זכרונות גלגוליים חזקים ויש להקשיב להם רב קשב ולא לבטלם ולהחליט שזהו פרי דמיונם
בתי תהילה, שהיתה אז בת ארבע וחצי, ואמרה לי: "אמא! ציירתי לך ציור יפה". בדרך־כלל היא היתה מביאה את ציורי הגן ביום ששי, אבל באותו יום היה לה חשוב מאד להראות לי את הציור המיוחד שציירה לי. הסתכלתי על הציור ונחרדתי: היו בו סורגים וראשים כרותים ביניהם, ומתחתם שורות של דמויות כחולות וירוקות בנפרד. שאלתי אותה מה הציור מספר, והיא אמרה לי: "נמצאים כאן ילדים רבים שכלאו אותם וכרתו להם את הראש".
שאלתי אותה: "ואיפה אבא ואמא שלהם?"
היא אמרה לי: "הם נעלמו".
הסתכלתי שוב על הציור. הסורגים נראים כמו פסי רכבת, הילדים הכלואים בתוך הקרונות והדמויות הגבוהות הם גברים ונשים בהפרדה, והבנתי: זהו "סיפור שואה". הילדה שלי חוותה את השואה, ודאי נעלמו הוריה כאשר הפרידו ביניהם, ואותה העלו על הרכבת.
כשהבנתי את הציור התחוורה לי התמונה המלאה של בתי. מהיום בו היא החלה ללכת, היתה מבקרת בכל לילה במיטתי ומעירה אותי משנתי רק כדי לתת לי נשיקת לילה טוב. היא פשוט באה כדי לראות שאני נמצאת ולא ברחתי לה. את כל המשחקים שלה היתה אוספת ומסדרת שקיות שקיות, מניחה אותם על עגלת הבובות, ובלילה היתה מניחה אותם במגרה ואומרת לי: "אמא! את לא תיקחי לי אותם, נכון?! אף אחד לא יקח לי אותם, נכון?!"
היא היתה דואגת לנעול את הדלת, וכשיצאנו מהבית היא תמיד שאלה: "אף אחד לא יגע לי במגרה! נכון?!"
את המשחקים היא היתה מוכנה להוציא רק מתחת למיטה, שם היא בנתה לה עולם ומלואו עם בובות וכלי אוכל. היתה מוכנה לשחק רק שם, מתחת למיטה. אני החילותי להבין שלבִּתי יש זכרונות קשים ממוראות השואה. קלטתי אותה לחיקי בכל לילה וניחמתי אותה, ותמיד תמיד אמרתי לה שחפציה שמוּרים ואיש לא יגע בהם.
בגיל חמש וחצי, ביום השואה והגבורה (כ"ז בניסן), עלה לתהילה החום ללא כל סיבה. אני, שאיני מורידה חום, הטבלתי אותה במי אמבט חמימים ואמרתי, ספק לה ספק לעצמי: "מה יהיה מחר? אני מקווה שתבריאי, איך אלך לעבודה?"
ואז היא הסתכלה עלַי בעיניים גדולות ואמרה לי: "כשיגמר היום העצוב הזה יֵרד לי החום". חשבתי שסתם אמרה, אך ראו זה פלא: בשעה שמונה בערב ירד לה החום לחלוטין. חשבתי בלבִּי שמחר ודאי יחזור לה החום, אולם למחרת לא עלה חומה ועם החום נעלמו כל הסימפטומים שהיו לה. שוב לא באה אלַי בלילות, המשחקים החלו מתפזרים בחדר והיא והיתה כאחת הילדות.
מה קרה? מדוע נעלמו התנהגויות האלו? קרוב לוודאי שנפטרה בגיל זה, שכן הזכרונות הגלגוליים מציפים אותנו באותו גיל בו חווינו את החוויה הקשה. כאשר עבר הגיל הכרונולוגי של האירועים נעלמו הזכרונות.
מתוך הספר שכתבתי: "אחור וקדם צרתני"