דוד: "ישנם אנשים רבים, אני בן 35, לובש לבן. אני מפחד. יש לי משפחה אבל אין לי אשה וילדים, לא התחתנתי עד הגיל הזה. אני רואה המון אנשים, רובם מבוהלים, מחכים, רואים את המצרים מאחורינו ומחכים… אני רואה את משה, רוחני כזה, הוא מאד רחוק ממני, אני כמעט בקבוצה האחרונה, אני משבט שמעון. הם, המצרים, קרבים והולכים, קרבים והולכים, ואנחנו בסוף ופוחדים, יש ילדים מסביב, ילדים רבים, 20-30 ילדים. אני שומר עליהם, זה התפקיד שלי, הם ילדים של השבט. לילדים האלה אין הורים, הם יתומים. יש יתומים רבים בכל השבט. אני אחראי על היתומים הבנים משבט שמעון…".

מי נתן לך את התפקיד הזה?
אשה נתנה לי. היא בת 42-43. אני מרגיש בנוח עם הילדים, אני מרגיע אותם, אנחנו משחקים וגם מדברים… יש לי קשר מיוחד עם מישהו מהילדים, בן אחי היום, כאן הוא בן 12… כולם בנים. הם מאד פוחדים.

mos

אנחנו עוברים בים, אני לא יודע איך זה קרה, אנחנו בסוף, יש התרגשות גדולה, זה יבש לגמרי. איננו רואים את המים. בצדדים יש מים, כולם עוברים, אנחנו מאד אחרונים. אני מסתכל אחורה ואני רואה את המצרים, הם אינם יכולים להיכנס. הם מנסים להיכנס אבל נהרגים. הילדים צועקים, עכשיו התור שלנו, גם אנחנו עוברים.

האשה באה עוד פעם לבדוק, עוברים, עוברים, המון אנשים, הרבה רעש, הרבה צעקות, המון נופלים באמצע הדרך… כולם רוצים לברוח, מטפסים ודורסים אחד את השני, הרבה… הרבה… אני נמצא עם הילדים. ילד אחד נפרד מאיתנו, כי הוא מכיר אחד מהאנשים שנדרסו והוא הולך להרים. זאת אמא שלו. הוא מנסה לעזור לה, אבל מאוחר מדי. היא מתה. הוא לא רצה לעזוב את אמא שלו. אני עוזב לרגע את הקבוצה כדי להחזיר אותו אלינו, אבל הוא יושב ואינו רוצה לעזוב אותה. זה בן אחי וזאת אמא שלו היום. אני נושא אותו בכוח על הגב, הוא מתנגד.

עכשיו אנחנו אחרונים אחרונים, אני מגיע לקבוצה שלי, המים מתחילים לחזור. אנחנו נרטבים, נאלצים לשחות, הילדים פוחדים, הם נצמדים אלַי, הילד לא ניצל… אני מרגיש חסר אחריות. חמישה ילדים אובדים לי, אני מרגיש לא טוב, רואים את הגופות של הילדים, מוציאים אותם מהמים.
הסיפור הזה אינו כתוב בתורה – איך נדע אם אכן הוא אמיתי?

איך קרה שהיו יתומים? ומה קרה לעם ישראל בעת מכות מצרים? האם היו הרוגים ומתים גם מבני ישראל?
רש"י, בדבריו הנוגעים למכת חושך, כותב כי "היו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת (ממצרים) ומתו בשלושת ימי האפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו".
אנשים רבים לא רצו לצאת ממצרים, והקב"ה גרם לחושך למצרים בעוד שלבני ישראל היה אור וכך, מבלי שהמצרים ראו, קברו מתיהם וכך נותרו יתומים רבים.

בתחילת פרשת בשלח נאמר "וחמושים יצאו… ממצרים", ורש"י מפרש שהלשון "חמושים" רומזת שביציאת מצרים יצאו רק חמישית מעם ישראל וזו הסיבה לריבוי היתומים.